הצדדים בעל ואישה אשר להן 2 בנות קטינות, הצליחו להגיע להסכמות בכלל הנושאים שהיו במחלוקת ביניהם לרבות נושאי רכוש, מזונות ומשמורת.
בנושא אחד ויחיד לא הצליחו הצדדים להגיע לכלל הסכמה והוא האופציות שקיבל הבעל ממקום עבודתו, בנושא זה ביקשו הצדדים את הכרעת בימ”ש.

האישה טוענת כי היא זכאית למחצית מתמורת המניות במועד עתידי בו יחליט הבעל לממש את המניות, ואילו הבעל טוען כי האישה זכאית לשווי המניות, לפי השווי בו היו ממומשות נכון למועד פרידת בני הזוג.

במהלך ההליך המשפטי שהתנהל הוגשו לבימ”ש 3 חוות דעת של שלושה מומחים שונים, שני מומחים מטעם האישה פרופ’ שחר ליפשיץ ופרופ’ אסף חמדני, ומטעמו של הבעל הוגשה חוות דעת של דר’ יואב מזא”ה.

המומחה מטעם הבעל טען בין היתר כי אין לבימ”ש סמכות לקבוע את מועד איזון הזכויות בין הצדדים למועד מאוחר יותר, וזאת על מנת למנוע התדיינות אינסופית של צדדים המעוניינים ליהנות מעליית הערך העתידית של רכוש בן זוגם או למנוע את הפרדת היחסים הכלכליים בין הצדדים.

המומחים מטעם האישה טענו בין היתר כי יש לבחור בגישה לפיה האופציות יוערכו במועד מימושן העתידי ולא במועד פרידת בני הזוג, ובכך יחסך הצורך בהערכות ספקולטיביות שכן בחברות סטרטאפ קיים קושי אינהרנטי להעריך שווי הנכס הבסיס של האופציה שהיא למעשה המניה.

בימ”ש בפסק דינו של סגן הנשיאה, כב’ השופט נחשון פישר, קיבל את עמדת האישה והמומחים מטעמה, וחרג באופן תקדימי מהכלל הנוהג בפסיקה לפיו יש לנסות ולסיים את המחלוקות הרכושיות בסמוך ככל הניתן למועד פרידת הצדדים, ולנתק כל קשר כלכלי בין הצדדים לאחר מועד הפירוד.

בימ”ש קבע כי בנסיבות המקרה דנן, האישה זכאית למחצית מתמורת מימוש האופציות בעתיד, ולא על פי שווי מימוש האופציות במועד הפרידה של בני הזוג.

זאת לאור העובדה כי האופציות אינן מהוות נכס אשר ניתן להערכה, בשל העובדה כי מדובר באופציות בחברה שמניותיה אינן סחירות, ולכן ניתן לדעת את שווין רק בעת מימושן.

בימ”ש הפנה בעניין גם לפקודת מס הכנסה, ולבחירתו של המחוקק למסות את הרווחים בגין האופציות, אך ורק בעת מימושן, בדיוק מאותה הסיבה לפיה לא ניתן להעריך את שווין קודם לכן, שכן כל הערכת שווי בעניין זה תהא בעלת מאפיינים ספקולטיביים לא מדויקים.

האופציות ניתנו לבעל ממקום עבודתו בתק’ החיים המשותפת, ואילו בני הזוג החליטו ביחד מתוך שיקולי כדאיות כלכלית לדחות את מועד מימוש האופציות לעתיד.
בימ”ש פסק כי כל תוצאה אחרת הייתה מובילה לפגיעה כפולה ובלתי צודקת באישה, פעם אחת כאשר במהלך חייהם המשותפים של הצדדים לא נכנסה כל הכנסה מאותן אופציות אל תוך התא המשפחתי, ופעם שנייה אם וככל שהיה מוערך שווי האופציות למועד הפרידה הייתה יוצאת האישה בהפסד, ולא נהנית מרווחי האופציות שהוקצו במהלך החיים המשותפים.