בהחלטה שניתנה בביהמ”ש לענייני משפחה בת”א, חויב האב במזונות שני ילדיו הקטינים עד הגיעם לגיל 15 שנים. הילדים ערערו באמצעות אמם לביהמ”ש המחוזי בת”א על הפסקת חיובו של האב בתשלום מזונותיהם עם הגיעם לגיל 15 שנים.

ביהמ”ש המחוזי קיבל את הערעור באופן חלקי מהטעמים הבאים:

חיובו של אב במזונות ילדיו מעל גיל 15 ועד גיל 18 חד וברור. החיוב הוא מכוח דיני הצדקה, הן לצורכיהם ההכרחיים והן לאלה שמעבר להם. בהתאם להלכה הפסוקה, בחיוב מדין צדקה ״שווים האב והאם״, הכל לפי יכולתו של כל אחד מהם ובהתחשב בצורכי הקטינים. משזו ההלכה, נפסק בעבר כי אין מניעה, בימינו אנו, לתת ביטוי לעיקרון השוויון, בכל הנוגע לחלוקת הנטל בחיובי אב ואם במזונות ילדיהם בגילאי 18-15, בהתאם למתווה הקבוע בסעיף 3א’ לחוק לתיקון דיני משפחה מזונות.

בהקשר זה הוכר בפסיקת ביהמ”ש המחוזי מודל בן שלושה שלבים לקביעת שיעור המזונות ע”פ סעיף 3א הנ”ל המביא בחשבון שלושה נתונים שונים: צורכי הקטין; יחס ההכנסות הפנויות של כל אחד מההורים; יחס חלוקת הזמן בו מצוי הקטין אצל מי מהוריו לצורך בחינת מידת השתתפותו של כל אחד מההורים בהוצאות שנקבעו (פסיקה שכזו תיעשה בשינויים המחויבים ובהתאמה לדיני הצדקה בדין האישי).

עם זאת, נקבע כי באופן רגיל, כל עוד המשמורת אינה משותפת וזמני השהות אינם זהים, יש להבחין בין הצרכים תלויי שהות לצרכים שאינם תלויי שהות. או אז, יחויב ההורה הלא משמורן, על פי הנוסחה שנקבעה, בתוספת תשלום חלק מהמזונות תלויי השהות (כמו מזון ומדור). בנוגע לצרכים שאינם תלויי שהות לא תהא משמעות לזמני השהות בחלוקת הנטל, ושיעור הנשיאה בפועל בהוצאות אלה יהיה לפי יחס ההכנסות.