האשה על פי ייעוץ משפטי שקיבלה מעו”ד אירית רייכמן הגישה תביעה למתן פסק דין הצהרתי באמצעות עו”ד רייכמן, לפיו התובעת הייתה ידועה בציבור של המנוח, על אף שזה היה נשוי באותה עת לאשה אחרת וטענה כי על התובעת והמנוח חלה שותפות מלאה ביחס לרכוש שצבר המנוח במהלך חייהם המשותפים.

ביהמ”ש לענייני משפחה קיבל את התביעה ופסק כי:

0303-05הפסיקה העמידה שני תנאי סף מצטברים לקיומה של מערכת יחסים של ידועים בציבור – חיי משפחה וניהול משק בית משותף, אשר נבחנים על פי קריטריונים סובייקטיביים. היינו, כיצד ראו בני הזוג עצמם את מערכת היחסים ביניהם. כשקיימים סממני זוגיות של חיים משותפים משך שנים תחת קורת גג אחת, בילוי זמן משותף, דאגה הדדית וכד’ מכירה הפסיקה בבני הזוג כידועים בציבור אף כאשר אחד מהם היה אז נשוי לאחר. שכן, המבחן לביסוס הטענה כי בני זוג הינם ידועים בציבור יימצא, אם בכלל, ביחסי הצדדים בפועל, בעוד שהסיבה לכך שמבחינה משפטית עדיין נשוי אחד מבני הזוג לאחר אינה רלוונטית.

בעוד שבבני זוג נשואים מקימה הלכת השיתוף שותפות כללית בכל נכסי בני הזוג, לא כן בידועים בציבור, לגביהם תחול “חזקת” שיתוף קלושה, העשויה להקים שיתוף רק בנכסים המשמשים את בני הזוג בחיי היומיום – כמו דירת מגורים, מכונית נוסעים וכד’. על מנת להסיק קיומו של משטר רכושי משותף רחב יותר, יש צורך בראיה נוספת להוכחת כוונת השיתוף. הראיה הנוספת הדרושה יכולה להיות: תקופה משמעותית של חיים בצוותא, קיומם של ילדים משותפים, יחסי תלות, וכד’. בנסיבות אלו גובר משקלם של שיקולים נורמטיביים הדומים לשיקולים המחילים את החזקה בהיקף המקובל בזוגות נשואים. כמו כן, במקרים בהם בן הזוג עדיין נשוי, לא יחול שיתוף רכושי בין הידועים בציבור בנוגע לנכסים בהם קיימות זכויות לבן הזוג הנשוי לידוע בציבור.

במקרה דנן, התובעת ביססה היטב את המסקנה כי המנוח ואשתו אכן נפרדו. למרות שהסיבה מדוע לא התגרשו נותרה בגדר תעלומה, הרי שנוכח התקופה הארוכה אשר במהלכה חיו בני הזוג ביחד תחת קורת גג אחת, כשהם נראים כלפי כולא עלמא כזוג לכל דבר, נוהגים לבלות יחד, לצאת לטיולים לחו”ל, דואגים אחד לרעהו וכד’. התובעת הצליחה להוכיח את מעמדה כידועתו בציבור של המנוח. ודברים אלה מקבלים חיזוק נוכח העובדה שהתובעת הוכרה כידועה בציבור של המנוח אף על ידי המוסד לביטוח לאומי.

בנסיבות העניין הוכיחה התובעת קיומה של “ראיה נוספת” להחלת חזקת שיתוף רחבה. תקופת החיים המשותפים בין בני הזוג הייתה ארוכה במיוחד. כמו כן, לא ניתן להתעלם מהתלות הכלכלית שהתקיימה בין השניים כעולה מן העדויות. אומנם לתובעת לא הייתה זכות חתימה בחשבונו של המנוח, והשניים ניהלו חשבונות נפרדים, היא בקיבוץ, והוא מחוצה לו; אולם, העובדה שמשך מחשבונו כספים רבים ששימשו לכל מחסורה, יש בה כדי להעיד על קיומה של כוונת שיתוף ספציפית בחשבונות אלה.

טענות הנתבעת 1 לזכאותה בנכסי המנוח – בעלה, נדחו מחמת שיהוי. בימ”ש קבע כי יש לראות במשך הזמן שעבר משום ויתור וזניחה. זאת ועוד, העלאת הטענות הרכושיות של הנתבעת עם מותו של המנוח, כאשר כתוצאה מכך מרחפות באוויר שאלות רבות שנותרו בגדר תעלומה, מקפחת את אפשרויותיה של התובעת להוכיח את טענותיה ולסתור את טענות הנתבעת.