כבוד השופטת נילי מיימון בבית המשפט למשפחה קיבלה את תביעתה של האשה אשר הוגשה באמצעות עו”ד אירית רייכמן לתשלום מזונות לאור העובדה שהבעל סירב לתת לה גט ועל כן היא “מעוכבת מחמתו להינשא”. הצדדים מצויים בהליכים משפטיים ביניהם תביעת גירושין אותה הגישה התובעת כנגד הנתבע.

ביוני 2002 הגישה התובעת בקשה לבית הדין הרבני בה ביקשה להטיל על הנתבע סנקציות על פי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) הוראת שעה התשנ”ה-1995.

בשני לאפריל 2003 ניתנה החלטה על ידי בית הדין הרבני האזורי בירושלים בו “מחייבים את הבעל – הנתבע ליתן ג”פ במועד שיקבע … באם הבעל לא יופיע או יופיע ויסרב ליתן ג”פ יישלל רשיון הנהיגה שלו ויוחלט על סנקציות נוספות”.

תמונה: anankkml

תמונה: anankkml

וב-9 לאפריל 2003 מועד שנקבע למתן גט, נערך דיון בנוכחות הצדדים, עם תום הדיון נתן בית הדין פסק דין בו קבע כי “במהלך הדיון התברר כי הבעל – שמסכים גם הוא עקרונית וחפץ בג”פ – מסרב לביצוע הגט ומסירתו לאשתו התובעת, מנימוקים שאין בהם צידוק לדחיית הגט, הגורמת התמשכות מצב עיגונה של האישה הפרודה מבעלה זה ארבע שנים … אנו מורים:
א. לשלול את רשיון הנהיגה של הנתבע מיידית …”.
ב. בנוסף קבע בית הדין הרבני כי אם הבעל לא יתן את הגט יוטלו עליו סנקציות נוספות.

ערעור הנתבע לבית הדין הרבני הגדול נדחה, ואף כי הנתבע הצהיר בבקשו דחיית מועד לסידור גט מאחר שערער על החלטת בית הדין הרבני ואמר כי מה שייקבע בערעור מקובל עליו – לא הסכים ליתן הגט אף לאחר שנדחה ערעורו.

בית הדין הטיל על הנתבע סנקציות לפיהן עוכבה יציאתו מהארץ באופן קבוע, נשלל רשיון הנהיגה שלו, בנק ישראל קיבל הוראה לסגור כל חשבונותיו של הנתבע בכל בנק בישראל ונאסר על הבנקים לפתוח עבור הנתבע חשבון בנק, נקבע מועד נוסף לסידור גט ובית הדין קבע שאם הנתבע יעמוד בסירובו ידון בית הדין בהפעלת סנקציות נוספות.

לטענת התובעת משמעות ההחלטות הנ”ל הן כי היא מעוכבת מחמת בעלה להינשא לאחר.

התובעת תובעת מזונות בסכום של 6,630 ש”ח ובנוסף הוצאותיה בגין אחזקת הבית בסך 2,412 ש”ח. התובעת טוענת כי בקביעת שיעור המזונות אין להתחשב במעשה ידיה ובהכנסותיה כיוון שהיא מעוכבת מחמתו של הנתבע – להינשא.
הנתבע כופר בכך שהתובעת “מעוכבת מחמתו להינשא”.

עפ”י הדין העברי אישה המעוכבת מחמתו להינשא היא אישה שברצונה להינשא לאחר, אך אינה יכולה לעשות כן מאחר שבעלה (או מישהו אחר כמו יבם) מעכב בעדה מלהינשא לאחר, אם בחייו ואם לאחר מותו, אם שהנישואין לא באו לקיצם, ואם שלא באו לקיצם המלא.

המקור עפ”י הדין העברי לחיוב במזונות לאישה המעוכבת להינשא מחמת בעלה (או אף מכח עיכוב אחר) הוא חידושו של רבי זירא המדבר באישה שהיא “מגורשת ואינה מגורשת” שבמצב זה יש לחייב הבעל או הארוס, או יורשי הבעל, במזונות האישה.

עפ”י דין הנישואין מחוייב הבעל לקיום חיובים כלפי האישה וזוכה לגביה בזכויות. אך זכויות וחיובים אלה קיימים בדרך כלל אם הם חיים יחד. במקרה שאישה מעוכבת מחמת בעלה להינשא המצב הוא שאינם חיים כבעל ואישה ובסיטואציה זו לא צריכים היו לחול הזכויות והחיובים הנ”ל, אך הכלל הוא שאם היא מעוכבת מחמתו להינשא לאחר, הוא חייב במזונותיה גם אם היא איננה חיה יחד עמו.

אם הבעל מסרב לציית לפסק הדין ואינו רוצה לתת את הגט יש גם מקום לפעמים לפסק דין של כפייה אם העובדות ברורות לחלוטין.

אחד מהטעמים על יסודם יחוייב בעל במתן גט לאשתו ואם לא יתן תיהפך האישה להיות “מעוכבת מחמתו להינשא” מצב שיביא לחיובו במזונותיה הוא, אם הבעל מתנהג עם האישה שלא כדין.

אם בית הדין מגיע למסקנה כי בין בעל ואישה אלה אין כל טעם להמשך החיים המשותפים, הוא יחייב את הבעל לתת גט לאשתו, ואם העובדות יצדיקו זאת גם יכופו לכך. אם הבעל לא יציית לפסק הגירושין, יהא חייב במזונות האישה עד למתן הגט גם אם אינה עמו. (מטעם אחר מלבד הטעם שהיא באה מחמת טענה), כי הרי אם הוא מחוייב לתת לה את הגט, אין היא מחוייבת לשבת עמו, ומאידך גיסא הוא מחוייב במזונותיה מאחר שהוא מעכב בעדה להינשא לאחר.

כאשר בית הדין הרבני חייב את הבעל ליתן גט לתובעת, והוא מסרב ליתן הגט ומביא לכך שהתובעת הפכה להיות “מעוכבת מחמתו להינשא”, כאן קם חיוב חדש אשר יסודו בחיוב המקורי מכח הכתובה, החיוב הוא חיוב חדש הקם מכך שהנתבע מעגן את התובעת ומעכב בעדה מלהינשא לאחר.

כלומר חיוב במזונות מכח “מעוכבת מחמתו להינשא” יוחל רק מקום בו כופין בגט ולא מקום בו “רק” חוייב הבעל ליתן גט .

ההלכה היא כי החיוב יקום גם מקום בו יש חיוב בגט ולא רק מקום בו נכפה על הבעל ליתן גט.

בנדון דנן הנתבע חוייב במתן גט לתובעת ואף ננקטו נגדו סנקציות על ידי בית הדין הרבני.

סיכומו של דבר, על אדני כל האמור לעיל , במ”ש קבע כי יש לחייב הנתבע במזונות התובעת מחמת סירובו ליתן לה גט אף שחוייב לתיתו, ועיכובו אותה מלהינשא לאחר .השתכרותה של התובעת לא תקוזז מסכום המזונות שכן חיובו במזונות הוא חיוב ראשוני ועיקרי והסיבה לקיזוז “מעשי ידיה” ממזונותיה משום “איבה” אינה קיימת בנסיבות “מעוכבת מחמתו להינשא” ומשכך לא יקום קיזוז כאמור.

אשר על כן ולאחר שבמ”ש שקל השתכרות התובע וחיובו במזונות זמניים לילדי הצדדים בסך של 2,300 ש”ח, נקבע כי הנתבע ישא במזונות האשה בסכום של 2,000 ש”ח.