עריכת צוואה הינה פעולה משפטית הנראית לכאורה פשוטה בה אדם רושם מה רצונו כי ייעשה ברכושו לאחר אריכות ימים.
אלא, שבפועל מדובר במסמך מורכב אשר המשפט הישראלי דורש עמידה בסטנדרטים מסוימים על מנת שניתן יהיה לקיימו ולפעול על פיו.
המטרה בדרישת התנאים שמציב החוק היא כדי שניתן יהיה להשתכנע באופן חד משמעי כי עריכת הצוואה נעשתה כאשר המצווה היה כשיר לחתום על הצוואה, הבין את תוכנה והצוואה מביעה את רצונו האמיתי וחופשי של המצווה, ללא השפעה כזאת או אחרת.
לכאורה ניתן היה להניח כי יש לקיים את צוואה כמו כל מסמך משפטי מבלי להתחקות אחר עריכת ועצם החתימה מעידה על רצון המנוח אולם המחוקק הישראלי הבין כי צוואה הינו מסמך שונה בתכלית.
במקרה שהגיע לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, המנוחה ובעלה אשר נפטר לפניה, ערכו צוואה הדדית בה קבעו כי כל אחד מוריש את רכושו לשני ולאחר אריכות ימים כל עיזבונם יחולק בין שלושת ילדיהם בחלקים שווים.
מס' שנים לאחר פטירתו של בעלה המנוח, נפטר אחד מילדיהם באופן טראגי ובטרם עת, כאשר בנם הנפטר הותיר אחריו בן, נכדה של המנוחה שהינו יורשו יחידו של אביו שנפטר.
המנוחה, מספר חודשים לפני פטירתה ובהיותה בת 85 שנים, שינתה את הצוואה ההדדית באמצעות נוטריון וציוותה את רכושה לשני ילדיה בלבד ובכך נישלה את נכדה – יורשו של בנה הנפטר.
עם פטירת המנוחה, הגישו שני ילדיה לרשם לענייני ירושה בקשה לצו קיום צוואה, אך מאחר והנכד התנגד לקיום הצוואה הבקשה הועברה להכרעתו של בית המשפט לענייני משפחה.
לאחר הליך משפטי ממושך ושמיעת עדים ועדויות בית משפט לענייני משפחה החליט לקבל את התנגדותו של הנכד ולבטל את צוואת המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה התבסס בהכרעתו על חוות דעת המציינת כי בעת עריכת הצוואה המנוחה הייתה עם ירידה קוגניטיבית בדרגת חומרה קשה ואינה במצב המאפשר כשרות משפטית בהסתברות גבוהה ביותר.
עריכת הצוואה נעשה בפני נוטריון, כאשר תקנה 4 (ה) לתקנות הנוטריונים, התשל"ז-1977 קובעת כי נוטריון לא ייתן אישור על עשיית פעולה בפניו אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית שהוצאה ביום עשיית הפעולה.
הנוטריון בעדותו אישר כי אין בידיו תעודה רפואית, לא מיום עריכת הצוואה ולא בכלל, כאשר לטענתו על אף שהמנוחה הייתה כבת 85 שנים בעת עריכת הצוואה, הוא סבור כי לא היה צורך בבדיקה פסיכיאטרית טרם חתימתה על הצוואה שכן הוא יודע להתרשם מאנשים ויש לו שכל ישר וניסיון חיים.
בנוסף העיד הנוטריון וטען כי בעת פגישתו עם המנוחה, היא התהלכה בביתה ואינה מרותקת למיטה כלשון תקנות הנוטריונים.
בית המשפט דחה את טענותיו של הנוטריון, וקבע כי לא ניתן לבסס את טענת כשירתה הקוגניטיבית והנפשית של המנוחה על התרשמות אישית של עו"ד, שהוא נוטריון ואינו מומחה רפואי, בפרט שהמנוחה הייתה כבת 85 שנים ומעדותו של הנוטריון עולה כי הוא לא היה מודע כלל למצבה הרפואי.
כמו כן, בית המשפט קבע כי אין לפרש את המונח "מרותק למיטתו" באופן מילולי ומצומצם, אלא הכוונה גם לאדם שאינו יכול להתהלך ללא עזרה או לצאת מביתו כדי להגיע למשרד הנוטריון מחמת קושי פיזי.
בית המשפט קבע כי במועד החתימה על הצוואה, המנוחה התקשתה בהליכה ובירידה במדרגות והתקשתה לצאת מהבית, כך שנדרש היה לקבל חוות דעת רפואית טרם עריכת הצוואה.
על פי הפסיקה, אי עמידה בדרישות תקנות הנוטריונים, כגון עריכת צוואה מבלי שהוצגה לפני הנוטריון תעודה רפואית כנדרש, מהווה פגם הגורם להעברת נטל השכנוע ביחס לצוואה מכתפי המתנגד אל המבקשים לקיימה.
במקרה של העברת הנטל, על מבקש קיום הצוואה לעמוד ב"סטנדרט גבוה" ובית המשפט רשאי לקיים את הצוואה רק אם לא היה לו ספק כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה כאשר הפסיקה משתמשת במונחים של "וודאות מוחלטת", "ללא שום ספק".
ממכלול הנסיבות קבע בית המשפט כי קיימת הסתברות גבוהה ביותר כי המנוחה לא הייתה כשירה קוגניטיבית ונפשית לבצע פעולה משפטית במועד חתימתה על הצוואה ולכן התובעים לא עמדו בנטל להוכיח כי הצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה.
